ואל משה אמר. פרש״י כל הפ׳ נאמרה קודם עשרת הדברות והרמב״ן התאמץ לפרש שהי׳ אחר כן כסדר הכתובים ואע״ג דבמכילתא פ׳ יתרו מבואר כפרש״י אומר הרמב״ן שאחר דתני׳ שם ריברי״א בו ביום של מ״ת נעשו כל המעשים כלומר לאחר עשרת הדברות לזה שומעין שאמר כהלכה. ואני תמה על גאון ישראל רמב״ן ז״ל והלא סוגיא דגמ׳ בשבת דפ״ז פשוט דבחמישי בנה מזבח ולא עוד אלא אפי׳ ריבר״י ג״כ א״א לומר דס״ל בו ביום ולאחר מ״ת שהרי בחגיגה ד״ו אי׳ דב״ה סברי דחגיגה ישנה לפני הדבור והיינו מזבח של משה. והאיך אפשר דריבר״י פליג. ותו דהגמ׳ מקשה וב״ש מ״ט לא אמר כב״ה דקאמרת חגיגה ישנה לפני הדבור ראיה נמי כו׳ ולא קאמר דס״ל כריבר״י אלא זה ברור שהיו כל מעשים אלו והכריתת ברית לפני עשרת הדברות ועד שלא עמדו בברית לא הי׳ ניתן עשרת הדברות ולא פליגי ת״ק וריבר״י אלא דת״ק ס״ל דבחמישי בנה מזבח והיה הברית וריבר״י ס״ל דבו ביום קודם הדברות. אמנם בדבר סדר הפרשיות נראה דפ׳ ואלה המשפטי׳ ג״כ נאמר׳ לפני הדברות ומש״ה אמרה משה רבינו מי בעל דברים יגש אליהם שכבר למדו אהרן וחור תורת המשפטים והא דכתיב אחר פ׳ דעשרת הדברות הוא כדי להסמיך ענין המשפטים לענין מזבח אדמה תעשה לי וכמו שנתבאר שם. וכך דרך התורה לשנות הסדר בשביל סמיכות הענינים כמו פ׳ חקת הפרה דכתיב אחר מעשה קרח. ואע״ג דע״כ נאמרה לפני הקמת א״מ שהרי בפ׳ הלוים כתיב הזה עליהם מי חטאת אלא משום הסמיכות כמבואר שם בס״ד. וה״נ בשביל לבא על דרש הסמיכות נכתב שלא כסדר אבל נאמרה לפני מ״ת. וא״כ אחר כל המשפטים נאמר למשה עלה אל ה׳ וגו׳ והי׳ כל הענין עד ויאכלו וישתו. ואח״כ הי׳ עשרת הדברות ואחר עשרת הדברות בא המאמר כי מן השמים דברתי עמכם וגם כל פ׳ המשכן. אלא כדי להסמיך פ׳ המשפטים הפסיק ביניהם. הכלל כיון דסמוכים מה״ת היינו לדרוש זמ״ז. אין קושיא על שלא נשמר הסדר לפי הזמן. כי נשמר הסדר לפי הענין:
נדב ואביהוא וגו׳. ולא כמש״כ לעיל ועלית אתה ואהרן עמך דמשמע ותו לא דהתם אמר הקב״ה שיהא אחר עשרת הדברות עולים שניהם ואח״כ חזר אהרן ומשה נשאר שם. וכאן לפני עשרת הדברות ולא נתקדש ההר כ״כ:
והעם לא יעלו עמו. באזהרה ועדיין לא הגיע לעונש מיתה עד אחר עשה״ד:
ואת כל המשפטים. לפרש״י קאי על דינין שניתנו מכבר והכי מפורש במכילתא יתרו פ״ג על ויקח ספר הברית ויקרא באזני העם והרמב״ן מיאן ע״פ הפשט לפרש שקרא לפניהם מה שכבר למד עמהם. ולדעתי היינו כל פ׳ ואלה המשפטים שכולה נאמרה למשה בימים אלו של הר סיני :
קול אחד. כאן לא כתיב יחדיו כמו ביום הראשון שביארנו לעיל י״ט ח׳ שע״פ דעת כולם השיב אחד מהם בלשון קצר שתוכו נכלל שתים כמ״ש שם אבל היום כבר היה מורגל בלשון הכל דבור פשוט ואמרו כולם כל הדברים וגו׳:
ויכתוב משה את כל דברי ה׳. ולא כתיב ואת כל המשפטים. מזה מבואר כדברינו בהר״ד דמשפטים כאן הוא תורה שבע״פ:
ויבן מזבח. בשביל קרבנות צבור שהם היו לכריתת ברית:
ושתים עשרה מצבה לשניםעשר שבטי ישראל. שיקריב כל אחד קרבן חגיגה וראיה. והעת קצר שיהי׳ כל ישראל על מזבח אחד. ע״כ עשה מצבה בפ״ע לכל שבט. ובמכילתא איתא וחכ״א שתים עשרה מצבות לכל שבט ושבט. וזה היה הכל כדי שיכלו מעשיהם מהר. ואחר שהקריבו כל יחיד אז וישלח את נערי בני ישראל וגו׳. וכל המעשה שהיה לו לדבר באזני העם ביחוד כאשר יבואר לפנינו. וע״ע מ״ש בס׳ בראשית ל״ה א׳ הבדל תכלית בין מזבח למצבה. והנה אז נתקיים מה שאמרו לפרעה שנדרשים להקרבה הרבה כמ״ש לעיל י׳ כ״ו:
וחצי הדם זרק על המזבח. פשיטא שגם זה החלק שם באגנות ולא קבל לידו. והא שלא נתבאר בכתוב רק חלק העם יבואר בסמוך:
ויקרא באזני העם. דיוק באזני נתבאר ר״פ ויגש שיש לה כמה משמעות ומתפרש בכ״מ לפי הענין וגם כאן יש להבין ע״פ עיקר הענין שהרי כבר סיפר משה לעם את כל דברי ה׳ וגם הם השיבו כל הדברים אשר דבר ה׳ נעשה. מה זה הוסיף עוד לקרא מספר הברית. ומה העלו עתה לומר כל אשר דבר ה׳ נעשה ונשמע. עוד יש להבין דשם כתיב ויען כל העם וכאן כתיב ויאמרו אלא הענין הוא כמ״ש לעיל בפ׳ אתם ראיתם כי שתים נשמע ממה שהקדים הקב״ה כל המאמר. להמון העם שיבינו כי הקב״ה מתנה שיעסקו בתורה ובעבודה ובגמ״ח לא דיבר שהרי בטבעם המה בני אברהם יצחק ויעקב גומלי חסדים. וגם כל האוה״ע על חסד נבנית העולם ומש״ה השיבו כל הדברים אשר דבר ה׳ נעשה. היינו תורה ועבודה אבל עוד נכלל במאמר הקב״ה תנאי לגדולי ישראל גם לגמ״ח והיינו שיהיו כל מעשיהם לש״ש ולא ע״פ שכל אנושי או טבע. ובשביל זה לקח משה ספר הברית שהוא נכתב בו מתחלת בראשית עד כאן מעשה האבות והוא הסביר להם ונכנס באזניהם ומש״ה כתיב באזני העם. וע״ז ענו יחידי סגולה נעשה ונשמע נעשה על תורה ועבודה ונשמע על גמ״ח שלא שייך לומר ע״ז נעשה שהרי גם בלי דבר ה׳ היו עושים אלא נשמע לעשות באופן היותר שלם ולש״ש :
ויזרק על העם. משמעות הלשון שזרק על כלל העם. והכי משמע ביבמות דמ״ו שאין הזאה בלי טבילה. אלמא שהי׳ כעין הזי׳ אבל בת״א וזרק על מדבחא לכפרא על עמא והכי מוכח מזבחים דצ״ז דיליף מכאן דכתיב וישם באגנות דדם קדשים טעון כלי ואי כמשמעו שזרק על העם וא״כ לא מיבעי למ״ד שא״א ללמוד דורות משעה קשה אפי׳ למ״ד שלמדין ג״כ קשה שהרי כאן לא הי׳ ככל דם הקרבנות שזורקין על המזבח ואדרבה על חצי הדם שזרק עה״מ לא כתיב וישם באגנות אלא ברור לחז״ל כת״א שגם המחצה הזה זרק על המזבח בשביל העם כמו כל קרבנות שבאין לרצות ואידך מחצה שזרק עה״מ הי׳ לשם ה׳ כ״י כמו כריתת ברית שחציו לזה וחציו לזה. וא״כ זה המחצה דכתיב שזרק על המזבח הוא חידוש ומש״ה לא ביאר הכתוב ששם באגנות אלא בחלק ישראל שכמ״כ לדורות מעתה שפיר נ״ל מכאן לדורות אפילו למ״ד אין למדין דורות משעה הכא שאני שהרי מש״ה פי׳ הכתוב בזה המחצה דוקא:
כמעשה לבנת הספיר. כ׳ הרמב״ן ז״ל הוא שראה יחזקאל כמראה אבן ספיר דמות כסא. ובעניי איני מבין מה ענין כסא לתחת רגליו. אלא כך הענין. דכבר נתבאר בס׳ בראשית ב׳ ד׳ פי׳ הכתוב השמים כסאי והארץ הדם רגלי. דכמו מלך בו״ד יושב על כסאו בהיכלו ומשגיח על המדינה וכל מעיינו בה והיא התכלית כך הקב״ה כ״י בשמים כסאו ודן ומחשב על הארץ איך להנהיגה לפי מעשה בה״א. והארץ היא התכלית של בריאת שו״א. וזהו לשון הדום רגלי מלשון סוף כמו רגל ההר. פי׳ סוף השתלשלות ההשגחה. כי ע״ז התכלית נברא הכל כדי שימלא כבוד ה׳ את כל הארץ כמ״ש כ״פ. והנה בשה״ש בשבח של כנ״י להקב״ה אמר המשורר הק׳ ראשו כתם פז. וכן על סוף הפעולה שהוא מכונים גשם אדנים אמר שוקיו עמודי שש מיוסדים על אדני פז. והכונה שכמו ראש המחשבה נקיה וטהורה ככתם פז כך סוף פעולה דומה לפז בלי עירוב דעת ומעשה אחר ח״ו. אמנם בינתים והשתלשלות המעשים נעלם מכח אנוש להבין טהרתן באשר נסבכו בחשבונות רבים ע״י אמצעים שלוחי ה׳. וע״ז נאמר למשה לא תוכל לראות. ובא זה המשל שבשיר הקדוש בתורה ובמראה יחזקאל ע״ש אבן הספיר באשר הוא אבן מוצק ונקי מכל סיג וחלאה. וראה יחזקאל הכסא שהוא ראש המחשבה כמראה אבן ספיר. והאצילים ראו תחת רגליו היינו סוף מעשה כמעשה לבנת הספיר נקי מכל סיג האמצעים המגיעים לידי סוף מעשה ואין בם כי אם רצון כבוד ה׳ לבדו. וזהו סיפי׳ דקרא. וכעצם השמים לטוהר. כמו השמים מקום מחשבה ודאי נקי מכל השתתפות דעת אחרת ח״ו. כך ראו תחת רגליו שנעשה רצונו ית׳ לבדו ואין לזר אתו:
לא שלח ידו. כחו (וכך פי׳ ר״נ גאון בס׳ המפתח המקרא כי אשא אל שמים ידי כמו שיבואר במקומו) והכונה כי מי שזוכה לראות מראות אלהים. והקב״ה מופיע עליו אור רצונו ית׳ שיראה ויתבונן ונותן לו כח לסבול משא הקדוש ולהיות מרכבה לשכינה. ה״ז מוצא בזה תענוג נפלא באור פני מלך חיים ית׳ ושבע נפשו ואינו תאב לאכול באותה שעה כמש״כ בס׳ בראשית ג׳ א׳. אבל האצילים האלה פרצו גבול והציצו במה שלא הורשו להתבונן והקב״ה לא שלח ידו להופיע אור פניו ית׳ להם ולא הי׳ בהם כח אלהי לסבול משא הקדוש והיו ראוים להיות נפגעים לולי זכות של אותו יום. מכ״מ זה הי׳ עונשם שלא שבע נפשם עונג רוחני עד ויחזו את האלהים. המה ראו מה שראו באלקות. ומכ״מ ויאכלו וישתו. נדרשו לאכול ולשתות. וכך פי׳ הראב״ע בשם ר״י הלוי ז״ל ועל דבריו יש להוסיף עפ״י מה שכבר נתבאר לעיל ד׳ כ׳ אשר משא מראות אלהים למי שאינו כדאי באותה שעה. היא למשא רב עד שיכול להמית. וזהו העונש. וכאן שלא הגיע העונש בתקפו מכ״מ הי׳ במשא מחליש כחם הרבה. והיו מוכרחים תומ״י לאכול ולשתות להשיב נפשם:
והתורה. פירשו חז״ל בברכות ד״ה זה מקרא. וכ״ה בירו׳ שם פ״ו ה״א ר״א בר כהנא בשם ר״א מנין לכל המצות שטעונין ברכה שנא׳ ואתנה לך את לחת האבן והתורה והמצוה איתקיש מצוה לתורה מה תורה טעונה ברכה אף מצות טעונין ברכה. הרי דמפרשי תורה ממש. אכן ע״כ אינו כמו שהיא כתובה לפנינו. שהרי לא נשלמה עדיין אלא כמו שהיתה כתובה לפני ה׳ כולה שמותיו של הקב״ה שבהם ברא שו״א. וע״ז אמרו במס׳ ע״ז ד״ג ג׳ שעות ראשונות של יום הקב״ה יושב ועוסק בתורה. ומביא על כך המאמר מקרא יומם יצוה ה׳ חסדו ולא נתבאר מה זה חסד במה שהקב״ה עוסק בתורה אלא הכונה דהקב״ה מזכיר שמותיו ית׳ ומחדש בטובו בכל יום תמיד מע״ב. וברור שמחדש באופן שברא מתחלה היינו בשמותיו הקדושים וכלשון המשנה באבות פ״ד שהתורה נקרא כלי חמדה שבו נברא העולם. והן הן גופי תורה שבכתב ומש״ה נקרא זה העסק חסד כאמור לעשה אורים גדולים כל״ח וכ״ז ניתן למשה בסיני אלא שלא נתפשט שמותיו על צורה שניתנה לנו אלא פרשיות פרשיות בכל משך ארבעים שנה עד מות משה והתורה הלז היינו שמותיו של הקב״ה היו כתובים על הלוחות הראשונות כמש״כ להלן ל״ב ט״ו בשם הירו׳. וגם בלוחות השניות כמבואר בל״ד א׳ וכ״ז:
והמצוה. פרש״י תרי״ג מצות והיא דעת הירו׳ ברכות פ״ו הנ״ל אבל אנן לא קיי״ל הכי. אלא כדאי׳ בתלמוד דילן ברכות ד״ה והמצוה זו משנה היינו דברי קבלה וכ״כ הרמב״ם ז״ל בהקדמת ספר היד וכ״כ הראב״ע. וע׳ מש״כ בס׳ בראשי׳ ב׳ ט״ז. ובזה הספר ל״ד ל״ב ובס׳ ויקרא כ״ב ל״א :
אשר כתבתי. בג׳ ברכות מפרשי בדרך דרש. ולפי הפשט קאי על והתורה וכדאי׳ בירו׳ שקלים פ״ו התורה שנתן הקב״ה למשה נתנה לו אש לבנה חרותה באש שחורה היא אש מובללת באש וכו׳:
להורתם. קאי על והמצוה. שבא להורות לישראל הלכה למעשה והנה אמר ה׳ למשה על כל אלה ואתנה לך. בלשון מתנה היינו שלא יהי נצרך לעמל עוד וכדאי׳ בנדרים דל״ח א׳:
ויהושע משרתו. לא עשה כן בכל עליות עד כה ובלי ספק הי׳ כאן עפ״י ה׳ בקבלה. ולא הי׳ משה עושה מדעתו אם לא עפ״י ה׳ ולכונה מיוחדת והיינו משום שהי׳ יהושע מיוחד להיות ראש המקבלים תורה שבע״פ. לקבל מאור התורה מנגד אור תורה שבכתב שניתן למשה. וכמו אור הלבנה המקבל מאור השמש וע׳ מש״כ בפ׳ וילך בס״ד:
אל הר האלהים. סמוך לההר. ובעת פרידתו מהזקנים ועדיין הי׳ נראה אמר.
שבו לנו. אני ויהושע דכבר הי׳ יהושע עוזרו בענינים השייך למשפטים בכל הדבר הקשה. ומשה השוה כבוד תלמידו אליו כדתני׳ באדר״נ פכ״ז:
מי בעל דברים. איש דברים מיבעי. ובשאלתות פ׳ שופטים למד מזה שאין משלחין לתבוע ע״י שליח בשום אופן אפי׳ בלי שום חשש וריעותא להנתבע בזה ולא כדעת פוסקים ראשונים ז״ל. הוא דעת הגאון. וזהו דעת הרי״ף ז״ל כמש״כ שם:
ויעל משה אל ההר. למעלה מעט:
ויכס הענן. ונתכסה גם משה מהם:
ויכסהו הענן. לפי הפשט קאי על כבוד ה׳ שהי׳ ענן וערפל סביבו לא נגלה גם למשה היושב בסמוך עד. ויקרא אל משה ביום השביעי מתוך הענן. שיבא מלפנים הענן. והדרשה תדרש מלשון ויכסהו. דלא מתפרש על גלוי שכינה כ״כ:
ומראה כבוד ה׳ וגו׳. הי׳ ראוי לכתוב תחלה ויבא משה מיד אחר ויקרא אל משה ואח״כ ומראה וגו׳ אלא בא ללמד דאע״ג שלעיני כל ישראל הי׳ נראה אש דשכינה אש אוכלת וכדאי׳ ביומא ספ״א דאש דשכינה אוכלת אש מהאי קרא ומכש״כ שידע משה מזה. מכ״מ לא נתיירא משה ובחרדת קודש ויבא משה.
בתוך הענן. לא הלך ברגליו אלא נכנס בענן והענן העלהו אל ראש ההר. וזהו דעת ת״ק ביומא שתפסו הקב״ה למשה והביאהו בענן. פי׳ ולא הלך בו וכמש״כ:
